אתמול היא הכינה לעצמה אוכל וסידרה אחריה את המטבח
והיום היא זרקה את התיק על הרצפה וצעקה שנמאס לה מכולם.
יום אחד הם מגלים אחריות ומתנהגים בבגרות,
ולמחרת הם מתפרצים כמו ילדים קטנים.
וזה מבלבל אותנו מאוד, כי אנחנו לא מבינים מה קורה להם.
ואם זה מבלבל אותנו, אז תארו לכם מה זה עושה להם?
כשמסתכלים על גיל ההתבגרות דרך עיניים התפתחותיות-היקשרותיות,
אנחנו לא רואים בו שלב שעומד בפני עצמו,
אלא גשר בין תקופת הילדות לבגרות, תהליך ארוך של התארגנות מחדש.
הילדות עוד לא נעלמה, והבגרות עוד לא התבססה.
הם נעים על הגשר כמו מטוטלת בין הבגרות לילדות: פעם לשם, פעם לכאן.
ובתוך התנועה הזו יש המון רגש, חיפוש וגם בלבול.
כשאנחנו שוכחים שזה גשר ומצפים מהם "להתנהג כבר כמו גדולים",
הם מרגישים לא מובנים, אנחנו מתוסכלים,
ונוצר קונפליקט וריחוק.
ובמקום להיות להם עוגן, אנחנו נגררים לסערה שלהם.
אבל כשאנחנו מבינים שהתנודות האלה הן חלק טבעי מתהליך ההתבגרות,
קל לנו יותר לראות את שני החלקים שבתוכם: את הילד שעוד שם ואת הבוגר שבדרך.
וכשאנחנו רואים גם את הילד וגם את הבוגר שבתוכם,
קל לנו יותר להישאר שם בשבילם בלי למהר לתקן, לשפוט או להתאכזב.
כי בסוף הם רק צריכים לדעת שכשהם עוברים בגשר הזה ונעים בו הלוך ושוב, אנחנו שם, מלווים אותם בחמלה, בסבלנות ועם לב פתוח.
