אני רוצה שתדעי שאת יכולה גם וגם.
את יכולה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
את יכולה להחזיק את החבל בשני קצוותיו.
כשאת אמא את יכולה להרגיש שהלב שלך מתפוצץ מאושר כשהתינוק שלך מחייך אליך בבוקר. ואת יכולה גם לכעוס על העולם שהחיים שלך נהרסו כשהתינוק שלך נולד.
את יכולה להרגיש אסירת תודה על הילד שנולד לך אחרי שנים של טיפולים. ואת יכולה גם להגיד לבן זוג שלך שהיה פקק בדרך ובעצם את יושבת באוטו בחניה ומתעכבת לפני שאת נכנסת הביתה.
את יכולה לאהוב את הילד שלך עד השמים וחזרה. ואת יכולה גם לרצות שיקחו אותו ממך ויחזירו לך את החיים שהיו לך לפניו.
וכשהסביבה מתייחסת ככה,
גם אנחנו, האימהות, מתייחסות לעצמנו ככה.
מרגישות אשמה גדולה על זה שהעזנו לחשוב ככה,
מרגישות שהדיבור על הקושי מגדיר את האימהות שלנו,
חושבות שאם אנחנו מתעסקות בקושי ולא בהודיה, אז אנחנו לא אימהות טובות.
אז אני רוצה להגיד לך שאת בסדר.
שאת יכולה להחזיק את כל הרגשות הכאילו סותרים האלה ביחד.
שאחד לא מבטל את האחר
שהם יכולים לחיות אחד לצד השני.
לפעמים אחד מהם יתפוס יותר מקום,
לפעמים השני יעשה את זה
ולפעמים הם יהיו שווים במקום שהם תופסים.
וזה בסדר. את בסדר.
מותר לך להרגיש גם וגם.
מותר לך להסתכל לקושי בעיניים
ולא להילחם בו
ולא להתבייש בו.
מותר לך להסתכל לקושי בעיניים
ולקבל אותו
בדיוק כמו שאת מקבלת את האושר והשמחה
שהתינוק שלך מכניס לך לחיים.
על זה דיברנו היום במפגש של 'שיח אימהות' – קבוצה לאימהות אחרי לידה.
וראינו כמה הדיבור על זה ועל הקונפליקט שזה מכניס לחיים שלנו מאוורר, מקל, מוריד קילוגרמים של אשמה מהכתפיים ומחזק אותנו שאנחנו בסדר.
מוזמנת להצטרף אלינו למפגשים ולקבל חיבוק וחיזוק שאת בסדר. כי ביחד זה יותר קל וגם יותר נחמד 
שלומית