באחד המפגשים האחרונים של 'שיח אימהות' אחת האימהות דיברה על הפעם האחרונה שהיא חווה את הפעמים הראשונות של הבן שלה, כי ברור לה שזה הילד האחרון. שזו חופשת הלידה האחרונה שלה.
זה הזכיר לי פוסט שכתבתי כשרוני שלי היתה בת חצי שנה. בדיוק על זה, על הפעם האחרונה שלי לחוות את הפעם הראשונה. וכמה כל פעם כזו משמעותית, לפעמים אפילו יותר, מהפעמים הראשונות של הילדים הגדולים. אפשר לקרוא אותו כאן.
ובעצם זה חידד את ההבנה שחופשת לידה אחרונה או לא, כשמסתיימת התקופה הזו ואנחנו חוזרות לעבודה מחוץ לבית, אנחנו נפרדות. ולא רק מהתינוק.
» אנחנו נפרדות מהטרנינג והשפה התינוקית שליוו אותנו לפעמים ימים שלמים.
» אנחנו נפרדות מהתחושה שלפעמים מלווה אותנו שלא ברור לנו מה באמת עשינו כל היום.
» אנחנו נפרדות מהמשקל שהידיים שלנו סוחבות לפעמים שעות רבות כשהתינוק לא יורד לנו מהידיים.
» אנחנו נפרדות מהפנטזיה שנוכל להרשות לעצמנו כלכלית להישאר יותר זמן עם התינוק בבית אחרי הלידה.
» אנחנו נפרדות מההפסקה שלקחנו מהמרוץ המטורף של החיים.
» אנחנו נפרדות מההזדמנות לזרום עם מה שיביא היום בלי להצטרך לעמוד בלו'ז מהודק וקשוח.
» אנחנו נפרדות מהאפשרות להיות שם בפעם הראשונה של התינוק לשבת, ללכת, להיות הראשונה שרואה את השן הראשונה וכו'.
» אנחנו נפרדות מהתלות של התינוק בנו להירגע ולהירדם (עם כל הקושי תודו שיש בזה גם משהו מתגמל שאנחנו מכירות את התינוק שלנו הכי טוב…) ומגלות שהוא נרגע ונרדם מצויין אצל המטפלת. אנחנו שמחות כמובן כשהוא נרגע אצל המטפלת אבל גם קצת נצבט הלב שהוא היחיד בגן שלא בוכה כשהוא נפרד בבוקר…
» אנחנו נפרדות מעצמנו כאימהות במשרה מלאה (לטוב ולרע) ונאלצות להתמודד עם ההבנה שהבחירות שלנו לפעמים יבואו על חשבון התינוק.
» אנחנו נפרדות מהשתייכות לקבוצה של אימהות שמספיק מבט חטוף בעיניים של אמא אחרת שחולפת על פנינו בטיול עם העגלה כדי להביע הזדהות איתה ולקבל ממנה הבנה על מה שעובר עלינו.
אנחנו נפרדות מכל כך הרבה דברים.
אז מה הפלא שלחפש את המסגרת המושלמת לתינוק שלנו הופך להיות מאוד דרמטי? ולא רק כי אנחנו רוצים את הכי טוב בשבילו. גם אם חיכינו לחזור כבר לעבודה מחוץ לבית ולעולם המבוגרים, זה תמיד מורכב מרבדים נוספים מודעים יותר או פחות, מדוברים יותר או פחות. אבל הם תמיד קיימים שם.
כשמגיע הרגע לחפש מסגרת לתינוק שלנו, מגיע גם הרגע שאנחנו מבינות שאנחנו נפרדות. הרבה יותר קל להתעסק בגודל הגן, ביחס המטפלות לעומת מספר התינוקות, אם יש דשא או חצר גרוטאות. זה בהחלט חשוב. אבל לפעמים זה הדבר היחיד שאנחנו מתעסקות איתו. אנחנו לא באמת נותנות מקום למשמעות שזוהי סיומה של תקופה.
הדחקה של הדברים אולי נותנת לנו אוויר לזמן מה אבל לא באמת משרתת אותנו לטובה לאורך זמן. הדברים צפים ועולים, לרוב ברגעים הכי פחות מתאימים. אז תרשו לעצמכן לתת לזה מקום. להבנה שאתן נפרדות. מחלק מהדברים בעצב גדול ומחלק מהדברים בשמחה והקלה. דברו על זה. תרגישו את זה. ובכל מקרה, תזכרו שהתחושות שלכן עם סיומה של התקופה שנקראת 'חופשת לידה' לא מעידה עליכן כאימהות. מותר לך לבחור בצורך כלכלי בלית ברירה, מותר לך לבחור לקבל משמעות גם במקומות אחרים שבהם את לא רק אמא. עם כל בחירה את ממשיכה להיות אמא טובה ♥
מהם הדברים שאת נפרדת מהם בסוף התקופה הזו שנקראת 'חופשת לידה'?
מה מעציב אותך בפרידה הזו וממה את שמחה?
מרגישה שאת רוצה לעבור את החזרה לעבודה מחוץ לבית בצורה רכה ונעימה יותר? עם הבנה איך לעזור לך ולילד שלך להתמודד בצורה טובה עם הפרידה וההסתגלות למציאות החדשה שלכם? דברי איתי ונתאם פגישת יעוץ של הדרכת הורים.
מעניין אותך לקרוא דברים נוספים שקראתי, בנושא הזה ובנושאים אחרים שקשרים לחיים שאחרי הלידה? לחצי כאן