ובנימה אישית, אני יכולה להגיד שמרגע שהפכתי לאמא אני עייפה. לפעמים רואים עלי יותר ולפעמים פחות. אבל העייפות שם. תמיד.
למדתי לקבל את זה שהטפשת, שהיא תוצאה בין היתר גם של העייפות, לא עוזבת גם 16 שנים אחרי הלידה והיא אפילו מתגברת מלידה ללידה.
למדתי שכאשר נדמה לי שאי אפשר להיות יותר עייפה ממה שאני, אני מגלה שזה בהחלט אפשרי.
השלמתי עם זה שגם כשיש ילדים גדולים אני לא אשן בשקט ורצוף בלילה, תמיד יש מישהו או משהו לדאוג לו. גם בשעות הלילה המאוחרות.
למדתי לחיות עם העייפות. להפסיק להילחם בה ולהפסיק לתת לה לנהל אותי. למדתי להוריד ציפיות מעצמי ולהבין שאני לא יכולה להיות 100% כל הזמן בכל דבר. וכל עוד אני עושה את הכי טוב שאני יכולה – זה בסדר גמור.
ובעיקר למדתי לתת לעצמי מקום, ובתוך השגרה המטורפת, למצוא את הרגעים הקטנים או הגדולים שימלאו את הבטריה שלי באנרגיה ואני ארגיש קצת פחות עייפה בשעתיים הקרובות.
