ובנימה אישית, אני יכולה להגיד כשילדתי את הבן הבכור שלי לפני 16 שנים, הייתי הראשונה בחבר'ה שילדה. לא היה לי ממי ללמוד ולא היה לי מי שיכין אותי למה אני הולכת לפגוש אחרי הלידה. למזלי, אחרי מספר שבועות שמעתי על קבוצה לאימהות אחרי לידה. ושם התחלתי להרגיש נורמלית. הבנתי שזה בסדר שאני מטורפת על הילד שלי ובאותה נשימה מרגישה לא בטוחה שאני אוהבת את החיים החדשים שלי. הבנתי שזה נורמלי לאהוב אותו כל היום ובלילה לרצות להעמיד פנים שאין לי מושג מי זה התינוק שנמצא אצלי בבית ובוכה. זה לא אומר שאני אמא לא טובה. זה לא אומר שמשהו לא בסדר אצלי.
הדיסנוננס הזה שאנחנו פוגשות אחרי הלידה הוא נורמלי. והוא חלק בלתי נפרד מהתהליך שאנחנו עוברות בהסתגלות לחיים שאחרי הלידה. אנחנו מסתגלות למציאות שונה ממה שהכרנו, ולמציאות שממשיכה להשתנות תוך כדי תנועה. וזה נכון לילד ראשון, שני או שלישי. כל ילד מוציא את החיים מהאיזון וכולם צריכים להסתגל ולמצוא את איזון חדש.
מה יעזור לנו להסתגל טוב יותר לחיים שאחרי הלידה ולדיסוננס הזה שאנחנו חוות? מהניסיון האישי שלי וגם המקצועי, אני מבינה שמה שהכי יכול לעזור זה לדבר, לדבר, לדבר ועוד פעם לדבר. ולהעיז לדבר גם על הדברים הכי הזויים שנדמה לנו שרק אחנו חוות ומרגישות. ולא פחות חשוב, לבחור עם מי מדברים. למצוא את האנשים שיחזקו אותנו. ולהימנע מהאנשים שיחלישו וישפטו אותנו.
מאז אותה לידה ראשונה שלי, אני מדברת. מספרת לכולם על מה הם הולכים לפגוש אחרי הלידה. גם אם זה מסוג הדברים שקשה להבין עד שחווים באמת. עדיין, שיהיה מושג, שאם וכאשר יפגשו משהו מזה, זה יהיה מוכר ולא מאיים ומנוכר.
זו אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת את מפגשי 'שיח אימהות'. לראות את העיניים והמבט של אמא שמגלה שעוד אימהות מרגישות כמוה. שהיא לא לבד. לזהות את עצמי בעיניים האלה ולאפשר את המקום המרגיע עבור אותן אימהות. כמו שהקבוצה שאני השתתפתי בה היתה בשבילי.
וכשהתחלתי להנחות מפגשי הכנה ללידה, הכנסתי גם את התכנים האלה. מוקדש זמן לא מבוטל לחיים שאחרי הלידה. יש כל כך הרבה דברים שאנחנו מתמודדים איתם בחיים שאחרי הלידה, ואם נוכל להימנע ממחשבות שאני לא נורמלית ומשהו לא בסדר איתי, יהיה לנו קל הרבה יותר להתמודד איתם.
בתמונה אני אחרי הלידה השניה. מטושטשת, תרתי משמע, מהלידה. עוד לא מבינה איזו מציאות אני הולכת לפגוש. מציאות מערערת שבה אני מחלימה פיסית ורגשית מלידה קשה, מציאות עם פער גדול בין הפנטזיה שלי להניק לבין השלמה עם זה שזה לא הולך לקרות, התמודדות עם אכזבה מעצמי ומסביבה שופטת. ומה שהרים וחיזק אותי זה התמקדות בסביבה תומכת ומחזקת וגם הזמן והלגיטימציה שנתתי לעצמי לעכל, לעבד ולהחלים פיסית ורגשית.
כל כך חשוב לדבר, לשמוע, לנרמל – זה לא משנה מציאות. זה משנה חיים. חיים של אמא, של תינוק, של משפחה.
