השבוע יצאתי מאזור הנוחות שלי. הסכמתי להצטלם לראיון שמשודר בתוכנית בטלויזיה של המתנ'ס בעיר שלי.
כשהתקשרו אלי והציעו לי להגיע לראיון, הבנתי את הערך שזה יכול לתת לי. חשיפה לעסק וחשיפה ליוזמות קהילתיות שאני שותפה להן. ההגיון אמר ללכת על זה. זו הדרך להגיע לעוד אנשים שיכירו את העשייה המקצועית שלי ולעוד אנשים שיצטרפו ויהנו מהיוזמות הקהילתיות.
מנגד, הבטן צעקה "לא!" כי זה מביך, כי יהיה לי בלק-אאוט ואני לא אזכור מה אני רוצה להגיד, כי אם זה לא יצא טוב אז אולי יצחקו עלי ועוד הרבה סיבות נוספות שאם אני אמשיך לפרט אותן כאן אז הפוסט הזה לא יסתיים.
בסופו של דבר הסכמתי. יצאתי מאזור הנוחות ו-א-נ-י הצטלמתי לראיון.
ואיך זה קשור ללידה?
לידה מפגישה אותנו עם מצבים של חוסר וודאות, חוסר אונים ורגעים של משבר. ובמקומות האלה יש לנו נטיה ללכת לדפוסים המוכרים שלנו, גם אם הם לא בהכרח מיטיבים איתנו.
אישה שיודעת שלרקוד בזמן ציר יכול לעזור לה להתמודד עם הכאב (כי היתה בהכנה ללידה שלי או שאני מלווה אותה כדולה 🙂 ) יכולה להימנע מזה כי היא נבוכה בדרך כלל לרקוד כשאחרים רואים.
אישה שנמצאת במקלחת ונהנית מהפוגה של הכאב בזכות המים הזורמים, תצא מהמקלחת כי המיילדת בדיוק נכנסה ורוצה לבדוק לה פתיחה, ולא נעים לה להגיד למיילדת שהיא רוצה להישאר עוד כמה דקות במקלחת.
אבל, כשאישה בלידה מצליחה לצאת מאזור הנוחות המוכר ולאפשר לעצמה לקחת אוויר ולתת הזדמנות לדברים שהיא יודעת ולמדה שיכולים לעזור לה, היא הרבה פעמים מגלה כוחות ועוצמות שהיא לא ידעה שיש בה. היא מגלה שהיא יכולה להתמודד עם דברים בצורה טובה ולא משתיקה, בצורה מחזקת ולא מחלישה. בצורה שלא מוותרת על עצמה ועל מה שהיא רוצה. ולא פחות חשוב – היא מגלה שזו כן היא. שזה חלק ממנה. פשוט זה חלק שעד היום לא היה צריך לבוא לידי ביטוי.
ועל זה בדיוק חשבתי אחרי שסירבתי לראיון. וביקשו ממני לחשוב על זה בכל זאת. חשבתי מה הייתי אומרת ליולדת שאני מלווה שיש משהו ששתינו יודעות שיכול לעזור לה והיא מסרבת כי 'זה לא היא' או כי 'לא נעים לה'. הייתי מזכירה לה מה היא רוצה. הייתי מזכירה לה את הדברים שעבדנו עליהם בפגישות שלנו לפני הלידה, את החוזקות שלה והכוחות שלה שעזרו לה בעבר. הייתי מזכירה לה את "ארבע ההסכמות" שאני מלמדת כמעט כל זוג שאני פוגשת ובעיקר את ההסכמה הראשונה "לשמור על טוהר המילה" כלפי עצמה ואת ההסכמה השלישית "לא להניח הנחות" שזה לא יצליח או שיצחקו עליה. הייתי מזמינה אותה לעשות את הכי טוב שלה ואז להחליט אם מתאים לה או לא.
לידה היא חלק מהחיים. אנחנו יכולות להתמודד איתה בדפוסים המוכרים. ואז אולי נצליח להגשים את הפנטזיה או שלא. ואנחנו יכולות גם למתוח את הגבולות, להעיז לצאת מאזור הנוחות ואז בטוח נגיע למקום חדש, כי עשינו משהו חדש. תחשבו על סיטואציות בחיים שלכם שבהם מתחתם את הגבולות שלכם, יצאתם מאזור הנוחות, והצלחתם להגשים את מה שרציתם. סיפוק גדול!
חשבתי על כל זה, כי המחשבה על הראיון הפגישה אותי עם מצב לא מוכר לי ושיש בו חוסר וודאות עבורי. אז הדפוסים המוכרים אמרו לי שזו לא אני, שזה לא מתאים לי לשים את עצמי ככה בפרונט, שזה מביך אותי ומה יגידו עלי אם אגמגם ולא אהיה רהוטה. אבל אחרי שיחה עם חברה שחיזקה אותי והמחשבות על הדרך שבה אני תומכת ומחזקת יולדות שאני מלווה בהתמודדות שלהן במקומות של חוסר הוודאות ובמשברים, הבנתי שאני צריכה לעשות את מה שאני עוזרת לאחרות לעשות.
אז עשיתי את זה, התראיינתי.
החלטתי שאני מגיעה לשם בנינוחות ובשמחה. וזה מה שהיה. ונחשו מה? אפילו נהניתי!
נכון, לא הצלחתי להגיד את כל מה שרציתי ואיך שרציתי. אבל עשיתי את הכי טוב שיכולתי. וזה לא היה קורה אם הייתי נכנעת לדפוסים המוכרים.
הניסיון הזה לימד אותי שכדאי לאמץ את המילים שכתבה הסופרת אסטריד לינדגגרן עבור הדמות של בילבי: "מעולם לא ניסיתי לעשות את זה בעבר, אז אני חושבת שללא ספק אצליח".
מוטו שכדאי לאמץ לחיים בכלל וללידות בפרט 
ואחרי כל זה, מוזמנים לצפות בראיון שבו אני מדברת על העשיה המקצועית שלי וגם על העשיה הקהילתית ביקנעם:
